אני מרגיש כאילו המדינה הזאת סוחטת לי את המוח מתוך הראש. נשבר לי מזה. נשבר לי מהכול. אנשים קוראים עיתונים. " כוכבת האורויזיון". "זוכה בלוטו", "ראש הממשלה בחו"ל", מרמים אותנו כל הזמן. מה קורה פה קיביני-ביני-אממו? איפה אני. אני שוכב פה כבר ארבעה שבועות. תקוע בתוך ההטרפה. הכאב יושב עליי כמו כובע. כולם משוגעים. העולם הזה דלי מלא קיא של השטן. כל דקה זה טמטום. נשבר לי מאנשים- אנשים אנשים מטומטמים. שורפים את האוויר עם המילים המסריחות שלהם, המחשבות המסריחות שלהם, המעשים המסריחים שלהם. סקס מחושב מתחת לשמיכות רקובות. סקס מחליא על מזרוני-מים. לאיפה נעלם הבן אדם? למה הוא כל כך טועה? למה אני כולי כאב? כל סנטימטר ממני זה פצע או בשר נא, אם הייתם רואים אותו, שהלב שלי זה כמו מרפק. הם גמרו אותי, מה עשיתי? מה היה הפשע שלי? את מי אני מאשים? אלוהים שנותן לי ניצוץ של נבואה? לא די מזה, גם לא די מההפך, מספיק רק כדי להרגיש תסכול, מספיק בשביל לדחוף אותי מעבר לקצה. לא מסוגל למשוך אל החוצה מישהו, לא מסוגל לחזור פנימה אל כולם. אוי אלוהים אני הלכתי כל כך רחוק שמאוחר מידי. אני חצי מת ואני לא עצוב שמה, אני לא עצוב ולא שמח, איזה מצב מזוין, מסריח, דפוק, הכוס של האימא של המצב הזה. אני שחר מבפנים. המרירות התנפחה כמו שושנה שחורה ענקית בתוכי. הניצנים שלה דופקים על החזה שלי להיפתח. אני רוצה שהזה ייצא. תצא! תצא! שטן.