היי ברדי, זה החבר הוותיק שלך, אל. מה אתה אומר על זה? אתה מוכן לדבר כבר? הואדוחף את ברדיזוכר מיאני, יא בן זונה, אה? יש לנו רק עשרים וארבעשעות ואני מתחיל לשעמם את עצמי מלדבר עלכל הדברים הישנים שהיינו עושים. בוא נדברעל כאן ועכשיו, ברדי ציפור שהתפתחה לה והגברשהפך לכלי עולם. רוצה לנחש איך מר כלומניקהפך להיות סמל אולי? אה? (הוא דוחף את ברדיחזק יותר, ברדי מתכנס לתוך התנוחה שלו יותרחזק) אה? לא? אני מתערבאיתך שאתה לא רוצה אבל אתה תשמע את זה בכלזאת אחרי  שכבר הגענו לגרמניה, גיליתי שאנימתחיל לשקשק יותר מרוב החיילים שמסביבילגבי כל הדברים שאי אפשר לשלוט בהם כמוארטילריה. פייטרים קטנים, פוחדים להסתכלאחד לשני בעיניים, יכולים לשבת תחת אש באיזהחור כשמסביבנו מרגמות וארטילריה כבדהלאכול שוקולדים ולהעביר בדיחות. הם פוחדיםאבל הם לא ממש משלימים עם העובדה הזאת. אנילא יודע איך לפחד בכבוד. אני פוחד פחדמוות שירסקו ליתצורה. הדאגה המזוינת שלי לשלמות של הגוףשלי מתישה אותי. אני מגיע לנקודה שבה אניכבר פוחד כל פעם מחדש מלהגיע למצב של חרדותופחד. נדרשת ממני מידה ענקית של אומץ כדילא לקום ולברוח. אל הכלי מנסה, רוב הזמן, לא לחרבן במכנסיים תרתי משמע. נושם עמוק, מנסה לא לגמגם. כל פעם עולה בי הרצון להסגיראת עצמי לאיזה פסיכולוג, לצאת מהטורשל חטיבה שמונה ולברוח. הידיים שלי רועדותכל כך שאני לא יכול לטעון את הכדורים במחסנית. הדרך היחידה שבה אני רואה את עצמי יוצאמשם היא דרך פציעה. אני מת מפחד עד כדי כךשלא חרבנתי משהו מוצק כבר שלושה חודשים. אני בטח לא אביא אותה יותר בחרבון מוצקכל החיים שלי. (ברדי הסתובב וכרגעהוא מביט ישירות החוצה מהחלון( מה, מה אתה כבררואה שם ברדי? אולי חלק מהדברים שאני רואה? בגלל זה אתה מצייץ ולא מסוגל לדבר כרגע? אתה רואה את המוקשים? ראית פעם את סמלהיחידה שלך מתפוצץלך מול הפרצוף לחמישה חלקים? זה דיי משנהבנאדם  (אל משתופף לכיווןברדי ונוגע לו בפנים, בעדינות) ולבחור שעמד בצדשלי עף כל העור ונשאר לו חצי פרצוף, זה היהנראה כמו מסיכת גומי שהורידו מצד אחד. הרמתיאת חתיכת העור שלו מהאדמה וניסיתי לכסותאת החלק החשוף שנשאר. העור הרגיש כמו גומי, הוא התכווץ ולא התאים. אמרתי לו "אל תיגעבפנים שלך! נפגעת בפנים!" אבל לא נשארולו פנים לגעת בהם. משהו נשבר בי ברדי אבלאני ממשיך ללכת, אני ממשיך למלא פקודות. עד שאני נפגע. מתרגשואני כל כך שמח, ברגע שאנינפגע אני מתחיל לבכות. זה כמו ללכת לישוןוההרגשה שאני יכול להרפות משרה עלי רוגעשהרבה זמן לא חוויתי. בבית חולים הם ביצעוסדרת ניתוחים. בבטן שלי בפנים. לא אכפת לי, אתה יודע? אני אוהב ניתוחים עכשיו. הם יכוליםלחתוך ממני קצת בכל פעם,רק בלי כאב. קחואת הגוף שלי, שאהבתי והשקעתי בו ותקצצובו להנאתכם. רק בלי שוק, בליכאב פתאומי, בלי טינופת, בלי הסתערויות, בלי פטרולים. בדיוק כשסיימתיעם הניתוח השלישי הם סיפרו לי עליך, ברדי. הם אמרו שאתה בדרום בבית חולים פסיכיאטריוהם רוצים שאני אבוא ואדבר איתך. לא רציתי. לא רציתי ללכת. אני לא מסוגל לראות את כלמי שמכיר אותי מהעבר. אני כבר לא אותו הבנאדםואני לא רוצה לשחק בנדמה לי עם אף אחד מהעבר. היינו קרובים מידי, ברדי. היינו יותר מידיחשובים אחד בשביל השני. אני חייב לקבל את עצמי מחדש. הבעיה היא שיש בי חלקים שאני עדיין לא התוודעתיאליהם. כל החיים שלי ניבנו על תדמית שתחזקתי " כוח ובריאות". רק שהם לא ניבנו מבפניםאלא מבחוץ, להדחיק הכול. עכשיו חלק גדול מהמבנההמטורף הזה קרס ואני חייב לבנות אותו מחדש. אני בטח אגמור את תהליך ההתחדשות שלי כאלהישן רק שעליו יהיו מודבקות איכשהו בפלסתרכמה חתיכות אופי שרוטות של אל הלוחם והנהנולד לך קורבן הלם קרב חדש. אני חייב ללמוד לחיות עם פחד. הפחד מובנה בתוכי, אין טעם להילחם בו. אניצריך לספר עליך לאמא שלך, היא תרוץ אל אמאשלי ותייבב. אני אגיד לה שאניהגעתי לפה ודיברתי עם וייס השמן ושאח"כנפגשתי איתך ודיברתי איתך על איך שהיינופעם ושאתה פריק ברדי! שמסתכל דרך החלוןכל הזמן. שיט איתך, אתה בכלל מקשיב לי עכשיו? מה הטעם? מה הטעם בכלל לדבר אה? אף אחד לאבאמת מקשיב לאף אחד, גם אם הם לא משוגעים. 

(אל מרים ידיים, מסתובב מברדי ושם את המרפקים שלו על הברכייםואת הראש הוא מכניס בין הידיים. כשהוא מסתכללמעלה שוב הוא רואה את ברדי עומד כשחיוךגדול על פניוכשהוא מסתכל אל פניו של אל)