אפולון. לא רק אל היית לי כי אם גם חבר. אחליף בשמחה כל מפלצת נוראה בחברותך זו. אך מה לי לקטר. כי את משאלתי הגשמת. את מותי דחית, אך לא מנעת. טיפות של גשם המטפטפות בכל רחבי תבל. ספרו לאנשים מה נעים הוא החולי, והרעב ידיד אמת. מבטיחים הם לבצור את האדם מענף חייו, ובעונתו מקיימים בלי מילה. מה רך הוא חוד החרב, ובר מזל הוא זה אשר נפל על התער. לבל יחיה האדם והבריאות תזמן לו את המוות הגרוע מכל: אסון מבית, מטובה של חבר. מהו הדבר אליו כמהה נפשי? לרגע של רוך ומגע אישה. והאישה - בהבל פה תשלח אותי במורד הנהר בו, אף דגי האילתית אינם חותרים כנגד הזרם. ואם ניחמתי עצמי כי בני ביתי הם אויבי. הרי שטעיתי. אני הוא אויבי הגדול ביותר. מה רצוני? לרוץ כאחוז אמוק ישר לזרוע מוחצת וקוטלת. אפולון אלי. הנה סופי, ופתאום, שוב לא אבחר במוות, כי אם בחיים. שלח לי יד ארוכה להצילני. מדוע אצעק?! אכרע ברך. כי לא אבוא אל המוות בראש מורם. לא נותר בי מספיק כבוד גם לזה.

חזור...