אז ככה זה היה: אמא שלי, לא תאמינו, הייתה גזעית. אני יודע, כשמסתכלים עלי קשה להאמין. אבל היא הייתה רוטווילרית אמיתית, כן שושלת אצולה מה שנקרא- תעודות, פרסים, תחרויות... הבעלים שלה היה רופא גניקולוג ידוע. הוא עשה הפלות לדוגמניות, לכלכלניות, למנכ"ליות. קראו לו ד"ר אלדד. אולי שמעתם עליו. הוא הזמין אותה עוד לפני שנולדה. וכשנולדה הוא הוציא את פנקס הצ'קים שלו ורשם שתיים-עשרה דולר בלבד. הוא קרא לה מימי. הוא היה בן אדם עסוק. עשה כסף בלי סוף. אבל יום יום הוא אילף אותה, את אמא שלי, לימד אותה תרגילים, משמעת, הביא לה מאלף רוסי עולה חדש מהצבא האדום, שילם לו שש מאות שקל לשיעור. השקיע, השקיע בה הרבה אבל היא לא אהבה אותו. הוא היה שונא כזה, בן אדם קשה.. ואמא שלי. אמא שלי הייתה טיפוס רך. הוא כל הזמן עודד אותה להוציא את הרוצח שבה, פיתה אותה לרוץ אחרי חתולים והיא לא רצתה להרוג. אבל הוא דחף כל הזמן "רוצי מימי, תפסי אותו, תפסי אותו!" והיא הייתה תופסת חתול פה ושם. כשהיא הייתה בת שמונה חודשים הוא התחיל לחפש לה זיווג. איזה זיווגים הוא חיפש לה, הגניקולוג הזה: רק רוצחים. רוצחים עם תעודות. חץ רוצח מרמת השרון. שאקו מלך הרוטווילרים מנתניה רומל המהיר, שקרע לחי של ילד אחד מפרדס חנה שניסה להגן על החתול שלו, בטח קראתם את זה בעיתונים. אבל בסוף, בסוף הוא הלך על הגדול מכולם: גורודיש. הכי הרבה פרסים, הכי הרבה תחרויות. אחד שרצח מאות חתולים, אני לא צוחק, כל יום איזה שלושה ארבעה, ולא רק חתולים, גם פודלים, טריירים, כל מה שזז דוברמנים, סטאפים, הכול, חוץ מהבעלים שלו, מייק הלוי אחד, שמאוד נהנה לראות את הכלב שלו עושה את כל זה. כלב רע, כלב נאצי בלי אופי בלי חן עם שרירים חזקים ברגליים ולסתות שאחרי שהן נסגרות אי אפשר לפתוח אותן. הרבה כסף הגניקולוג שילם בשביל הזיווג הזה. וכשאמא שלי התייחמה, הוא רץ איתה למייק הלוי, וגורודיש עלה עליה, ותפס אותה בצוואר, והכניס לה כמו שרק גורודיש יודע ואלדד הוציא צ'ק ושילם וכולם הלכו הביתה בשמחה. אבל אמא שלי לא נכנסה להריון. וד"ר אלדד היה מאוד מאוכזב. וכשהיא שוב התייחמה, הוא שוב לקח אותה לגורודיש ושוב גורודיש עלה עליה, ותפס אותה בצוואר, והכניס לה כמו שרק גורודיש יודע ואלדד שילם ושוב אמא שלי לא נכנסה להריון. וד"ר אלדד היה מאוד מאוד מאוכזב וגם קצת כעס אז הוא בדק אותה בדיקה גניקולוגית. וצילם אותה מבחוץ ומבפנים ודחף לה והוציא לה והיה רחם, ושחלות וכל מה שצריך אז הוא אמר לעצמו- "אני לא יודע מה קורה פה אבל אם זה לא ילך בפעם הבאה, אני זורק אותה לרחוב". ושוב אמא שלי התייחמה ושוב נסעו למייק הלוי ושוב גורודיש שעלה וירד ותפס והכניס והצ'ק בסוף ושוב- כלום כלום כלום כלום. ד"ר אלדד היה איש של עקרונות. הוא לקח את אמא שלי לדרום תל אביב, הוציא אותה מהמאזדה 626 שלו, סגר את הדלת ונסע. אחרי זה הוא עוד תבע את מייק הלוי בתביעות קטנות והיה ויכוח משפטי גדול, אבל זה כבר לא כל כך מעניין אותי.

וככה אמא שלי ירדה לרחוב. לקור. לרעב. לרוח. לפרעושים ולקרציות. לפחי האשפה, לילדים על האופניים שמתעללים, לבוץ ולגשם. זנב בין הרגליים אוזניים שמוטות נצמדים לקירות. על דבר אחד אני מעריץ אותה. לא היתה פעם אחת שהיא טרפה חתול, היא העדיפה לאכול פיתה יבשה ולא לפגוע  ביצור חי, ככה היא הייתה אמא שלי. ובתוך הגיהנום הזה, בין הפועלים הזרים והזונות, היא פגשה את אבא שלי. לאבא שלי קראו דרור. הוא היה כלב בינוני. מעורב, קצת לבן, קצת חום, קצת דוברמן, קצת לברדור, הכול מעורבב כזה... שום דבר לא ברור. שבע שנים הוא גר עם משפחה נחמדה מצהלה אבל יום אחד האישה שקראו לה שולה גילתה שבעלה שקראו לו יוני בוגד בה עם סטודנטית שקראו לה אוולין. שולה מאוד כעסה ואיימה לזרוק את יוני מהבית והסכימה להשאיר אותו רק אחרי שיוני הבטיח לה שהכל נגמר עם אוולין. אבל אז אוולין מאוד התרגזה, כי יוני הבטיח לה שלוש שנים שהוא יתגרש ויתחתן איתה. אז היא החליטה להתנקם. והיא ידעה שיוני מאוד אוהב את דרור. אז בוקר אחד היא חיכתה ששולה ויוני ילכו לעבודה, נכנסה לתוך הגינה, חטפה את דרור, לקחה אותו במונית לתחנה המרכזית וזרקה אותו. ובזכות זה אמא שלי פגשה אותו. זאת היתה אהבה ממבט ראשון... איזה זוג ם היו, לא עזבו אחד את השנייה לשנייה וכשאמא שלי התייחמה, הם מצאו פינה שקטה באחת החצרות ועשו שם אהבה. והפעם אמא שלי נכנסה להריון בלי בעיות, כי אצלה הכול זה פסיכוסומאטי. ונולדנו אני, ואח שלי ג'קי, ואחותי הלנה ועוד אח אחד שמת אחרי יומיים... איזה משפחה היינו... איזה ילדות... השמיים גבוהים וכייף לרוץ ולנבוח ולהשתולל וכיף שיש אבא, וכיף שיש אמא, וכייף שיש אחים... וכייף שנופלת חתיכת שווארמה מתחת לאחד השולחנות... וכיף לגנוב אותה... וכיף וכייף וכיף... ואז התחילו האסונות לרדוף אותנו.