הרשו לי להציג את עצמי. קוראים לי שימרית. אני בת 73. פעם הייתי זונה. או זמרת. אני לא כל כך זוכרת. אבל זה פחות חשוב. מה שחשוב זה שחייתי עשר שנים בהוליווד. שם הייתי זונה או זמרת. והיום אני גרה בתל אביב. או בת ים. אבל אני לא מתלוננת. יש לי בניין יפה. יש לי שכנים טובים. יש לי גינה ציבורית יפה. רק מעצבן אותי שאני הולכת ברחוב ואנשים לא מזהים אותי. אותי שהייתי עשר שנים או זונה או זמרת בהוליווד. תראו לי עוד אחת בכל העולם שעשתה את זה. שהיגיעה ככה להוליווד מפולין בספינת מעפילים, עם חולצת חאקי וגופייה קרועה, ותוך שנה כל הוליווד היתה אצלה במיטה. קלארק גייבל עד היום שולח לי מכתבים עם הרוח. אז אני פה מתוך רצון, מתוך אידיאלים, נושמת אבק של תל אביב. מה אני כבר מבקשת ?אתמול הלכתי למסיבת רווקות של חברה שלי רוחמה, שנחה עליה הרוח והחליטה בגיל 67 להתחתן לכבוד מלחמת ששת הימים. ישבנו כולנו והעלינו זיכרונות מהתקופות שהיינו ילדות בפולין. או ברומא. ערפל. הכול ערפל. כל אחת הביאה איתה משהו אני הבאתי סרט כחול. מאוד נהנינו. דברים שעושים שם צעירים עם ידיים ורגליים. כל הכבוד. במיוחד שחקנית ראשית. עובדת במרץ. משקיעה, לא מזלזלת. פתאום קיבלנו כולנו חשק לתפוס איזה גבר צעיר ורך ולשפד אותו, המון חשק, אלא שאז נכנסה לחדר צעירונת שאני באופן אישי לא מכירה, עם עגיל בשן. התיישבה על כורסה לפני טלוויזיה והתחילה לדבר. אנחנו מנסות לראות בשקט סרט והיא מדברת. ועל מה מדברת? יש לה מה לומר על השחקנים בסרט. בעיקר על שחקנית ראשית.משהו על פתיחה או סגירה, אני לא כל כך זוכרת, אבל מבחינתי הערב נגמר. סליחה, מילא שהיא לא יודעת ששחקנית בסרט זו אני. אבל לפחות שתיתן כבוד. אפשר לחשוב כמה כבר קיבלתי על הסרט הזה. כמה כבר הרווחנו. גרושים. חלוצים היינו שם. בספינת מעפילים, חולצה שבורה ואונייה קרועה. ביקשתי ממנה יפה שתעבור מקום. או נושא. אבל האלפאקה המשיכה לדבר ולדבר שלא יכולתי יותר להתאפק. תפסתי צלחת מרק שעמדה לידי ושפכתי אותה עליה. חשבתי שזה יעזור, אבל מרק לא היה מספיק חם. כנראה. לא התעצלתי. הלכתי למטבח לבשל מרק חדש. הרתחתי בסיר מים, אבקת עוף, זיתים,טונה, מרשמלו, קנידלך, ספירט, בלינצ'ס, קבב רומני וסכין קפיצית, שיהיה חריף.חזרתי עם המרק לסלון  ושפכתי אותו על הפרצוף שלה. הפעם זה עבד. היא השתתקה, החובזה. אבל אני כבר לא יכולתי לשתוק, הפכתי עליה את השולחן, הרמתי אותה בשתי ידיים והעפתי החוצה מחלון, כמו שראיתי פעם במערבון בפולין. או ברומא. לא משנה. כל הלילה לא ישנתי מרוב עצבים, קמתי בבוקר, נכנסתי לאוטובוס. מה אני רואה? עוד צעירונת. אחרת. עם עגיל בכתף. יושבת עם ווקמן שלה, מנענעת גוף. לא שמה לב שכבר 5 תחנות עומדת לידה זקנה בת 70 שמחכה לשבת. לא עצרתי בעצמי, הכנסתי לה לתוך הפה אגרוף, שברתי לה את מערכת שיניים, קשרתי אותה עם אוזניות של ווקמן לכיסא. רוצה לשבת על כיסא? 70 שנה תשבי בכסא. עד המוות תשבי שבגלגול הבא, כשתראי זקנה בת 70, גם אם לא תזהי אותה, תתני לה כבוד.אני בת 73. או 60. אני לא זוכרת אבל אני חייה. ויחסית למה שקורה פה זה הרבה.