אבא אמר שזה לא ייתכן שהיא גוססת אבל הרופאים שכנעו אותו. אני אמרתי לה שלשכב לאחר כבוד בחדר המיטות זה קצת "מיושן". אבל היא אמרה שהיא לא רוצה שיסיחו את דעתה ממה שהיא אוהבת, זאת אומרת אנחנו – ושהיא רוצה לשקוע במחשבות. היא אמרה, בחוץ אין שום דבר חוץ מבתי מרקחת, סופרמרקטים, ומכבסות ושבמצבה זה מתחת לכבודה. שאלתי מה היא מתכוננת לעשות במיטה והיא ענתה לי ללמוד צרפתית, להיות אתנו, להרהר קצת ואולי לדבר בטלפון עם כמה חברים. צרפתית! היא אמרה שלפני הרבה שנים היא נשבעה שהיא תמות דוברת שפות. אבא ואני בכינו די הרבה. היא לא. היה כיף לבכות עם אבא. מאותו יום, נאלצו הרופאים לבוא אליה, משום שכמו שהיא הסבירה היא הגיעה לעולם בביקור בית והיא גם תעזוב אותו בביקור בית יום יום, משך כל היום היא החזיקה בידה גולה. למה? היא אמרה שזה מאריך לה את היום. לאמא היה חדר שינה משלה. כך זה היה מאז ומעולם. מאז שאני יכולה לזכור. היא קראה לאבא "המשתולל" – כי לאבא באמת היו סיוטי לילה. מסתבר שיום אחד בשנים הראשונות לנישואים הוא התהפך מתוך שינה באופן פתאומי ושבר לה את האף. בזה זה נגמר – מיטות נפרדות. החדר שלה היה די ריק. רצפת עץ, מיטת נחושת ישנה, שידה מעץ אלון, שולחן קטן ליד המיטה, ואין לי מושג למה – גם מתלה לכובעים. אף תמונה על הקיר. היא אף פעם לא הבינה איך אנשים יכולים להסתכל על אותם דברים יום אחרי יום. היא אמרה שזה מוכרח בסופו של דבר להזיק להם לדמיון. אחרי ארוחת הערב היינו יושבים אתה ומדברים על "עניינים". היא אמרה לנו שהיא כבר לא במקום של רכילות או שיחות על מה אכלנו לארוחת צהריים, ואז היינו כולנו הולכים לישון. בדיוק לפני שהיתי נרדמת הייתי שומעת את זה- (היא מגלגלת גולה לאורך הבמה). ככה כל לילה. אחרי יומיים- שלושה ראיתי אחת על הרצפה והתכופפתי להרים אותה, אבל היא אמרה לי "עזבי" היא אמרה את זה בקול חד. כששאלתי למה היא הסבירה לי שככה היא לומדת להיפרד מהם. היא העבירה את הזמן. היא ביקשה כל מיני דברים. היא עשתה רשימה של ספרי ילדים מתקופת הילדות שלה ואנחנו השתדלנו למצוא כמה שיותר בספריה. היא אמרה שהם עדיין הספרים הטובים היחידים שהיא קראה. היא גם כתבה מכתבים. אני לא יודעת, אולי לשישים או שבעים אנשים. אחר כך הם אמרו לנו שאלה היו מן מכתבי פרידה רשמיים. בכל מכתב היא הזכירה איזשהו אירוע או משהו משותף, אבל הדבר המוזר היה שלכל אחד היא צירפה מתכון. מתכון בכל מכתב. הוצאנו את קופסת הפח הגדולה שהייתה  מלאה תמונות שאיכשהו אף פעם לא הפכו לאלבום. היא אהבה את זה מאד. היא הראתה לאבא איך לטפל בביטוח הרפואי ובחשבונות. עברנו על התכשיטים שלה. היא הכינה רשימה של הזפת, האינסטלאטור והחשמלאי. היא קראה לזה "לסגור קצוות". "טוב זה בסדר" הייתה אומרת "אני סוגרת קצוות". יותר מאוחר, כשזה התחיל להיות קשה היא אמרה לאבא ולי שהיא הייתה רוצה לבלות יותר זמן לבד. "אני חוששת" היא אמרה "שאני אצטרך לעשות את זה פחות או יותר בכוחות עצמי". היא אמרה שהיא שמחה ומקווה שגם אנחנו נהיה שמחים, ושהעניין מסתדר ככה שלקראת הסוף אתה מתחיל להיות פחות ופחות קשור לאנשים שאתה אוהב. על התקופה שאחר כך, לא כדי אפילו לדבר. זה היה פשוט... קשה. אתם יודעים שמההתחלה ועד הסוף היא אף פעם לא הודתה לי שהיא סובלת מכאבים. אף פעם. היא קראה לזה "צמרמורות". הדבר האחרון שהיא ביקשה היה תמונה שהייתה תלויה בכניסה, תמונה של כלב הלברדור שלה ושל אבא מהתקופה של ראשית הנישואים שלהם. היא אמרה שהוא היה כלב נורא ואיום אבל כשאתה צעיר אתה עוד מאמין שכל כלב הוא מושלם. ביום רביעי לפני שבועיים שכבתי במיטה. השחר רק עלה ואז... (היא שופכת את שארית הג'לות על הרצפה. כשהם מפסיקות להתגלגל היא ממשיכה לדבר). אבא ואני רצנו פנימה. השולחן שליד המיטה היה הפוך על צידו והיא כבר לא הייתה. מתה. כשהאמבולנס הגיע הם מצאו את זה (היא פותחת את כף ידה ומראה עוד ג'לה) השאר נפלו כשהשולחן התהפך, אבל זאת נשארה ביד שלה. אני מחזיקה את זה. אני מחזיקה את זה ביד כל היום. זה מאריך לי את היום.